החלטה בתיק ת"א 15624-12-12

לפניי בקשה לסעד זמני שיאסור על המשיבים לבצע כל בניה של מנופי חניה בחלקתם, הצמודה לחלקת המבקש.

1.         המבקש הוא בעליה של חלקה ברח' קלישר בתל אביב. המבקש מתגורר בקומה השניה של בית מגורים בן שתי קומות הבנוי בחלקה. מצדה המזרחי של החלקה - מקרקעיהם של המשיבים, שהם קבוצת רוכשים.

2.         ביום 9.12.12 הגיש המבקש תובענה בעילה של "נזיקין עוולות ומטרדים/תכנון ובניה" (כך במקור), ובגדרה - בקשה לצו מניעה זמני. המדובר בבקשה קצרצרה, עמוד ומחצה אורכה. המבקש טען כי "לאחרונה" שופץ הבניין, ובמהלך השיפוץ נחפר בור לאורך הגבול בין החלקות, שהמשיבים מתכוונים (המבקש לא הסביר כיצד ידע זאת) להקים בו שישה מנופי חניה המאפשרים חניה בשלושה מפלסים של משטחי פלדה, העולים ויורדים למפלס הרחוב ("תלת-חניון"). אלו יגיעו לגובה אשר יפריע ליכולתו של המבקש ליהנות מחלון ביתו וממרפסתו בצדו המזרחי של דירתו. הצו נדרש על מנת למנוע מצב בלתי הפיך.

3.         המדובר בבקשה שהותירה תמיהות: אם נזכרים בהליך ענייני תכנון ובניה - מדוע לא נערכה פניה לרשויות התכנון? כיצד יודע המבקש על כוונת המשיבים? מדוע התייחסה הבקשה למניעת שימוש בבור הן לשם מניעת "דו חניון" (קרי צמד משטחי פלדה לחניה העולים וירודים ומאפשרים חניית שני רכבים), הן "תלת חניון" (קרי מתקן עולה ויורד לשלושה רכבים), כאשר לכאורה כל שידוע למבקש הוא שקיים בור? בנסיבות אלה, הועברה הבקשה לתגובת המשיבים.

4.         מן התגובה עולה כי בין הצדדים קיימת היסטוריה ארוכה של קרבות בוועדת לתכנון ובנייה, שלא בא זכרה בבקשה. הבעלים הקודמים של חלקת המשיבים, כך מתברר, הגישה כבר בשנת 2008 בקשה לחניה באמצעות דו-חניון. הוועדה המקומית דחתה את הבקשה, ובעלת הקרקע עררה. בערר הגיש המבקש התנגדות. התנגדותו נדחתה בהחלטת ועדת הערר מחודש מאי 2009. המבקש לא השיג על ההחלטה בערר. בחלוף חצי שנה מכרה יוזמת ההיתר את המקרקעין לקבוצת הרכישה של המשיבים תמורת קרוב ל-20 מיליון ש"ח. בשנת 2010 ניתן היתר, לרבות להקמת ששה מתקני דו חניון עבור 12 כלי רכב, בהתאם להחלטת ועדת הערר. המשיבים החלו בהתאם בבנייה. בחודש מאי 2011 נחפר הבור המיועד למכפילי החנייה. בחלוף חודשיים עתרו להמרת מתקני הדו-חניון בתלת-חניון, לשם הגדלת קיבולת החניה מ-12 כלי רכב ל-18 - כמספר הדירות בפרוייקט. המבקש הגיש בחודש אוגוסט 2011 התנגדות להקלה, וטען טענות דומות לאלו הנוכחיות. הוועדה המקומית דנה בחודש אפריל 2012 בבקשה ובהתנגדויות, במעמד המשיב, וההתנגדות התקבלה, בהחלטתה מחודש אוגוסט 2012. המשיבים הגישו ערר על ההחלטה הנ"ל, דיון התקיים בוועדת הערר במעמד המבקש, נערך סיור במקום, וטרם נתקבלה החלטה סופית.

            על הרקע האמור טוענים המשיבים, בתמצית, כי המבקש נמנע מלגלות מידע רב חשיבות בבקשתו. כן טוענים הם כי בקשתו לוקה בשיהוי, שבהתבסס עליו רכשו את הנכס, החלו בביצוע הבנייה בו ועתה הם ממתינים ל"טופס 4" לנכס, שלא יינתן אם לא תתאפשר החניה. המשיבים מלינים על כך שאגב ההתדיינות בשאלה האם יש להגדיל את מספר החניות מ-12 ל-18, יוזם המבקש הליכים תוך התעלמות מכך שאישור ל-12 מקומות חנייה ניתן לפני שנים. כן טוענים המשיבים לגוף הדברים כי אין בדו-חניון או בתלת-חניון משום מטרד. כך או כך, עניין הוא לגורמי התכנון ולבית המשפט לעניינים מינהליים לענות בו, לא לבית משפט זה.

5.         המבקש בתגובתו דוחה את טענות המשיבים. הוא טוען, בין היתר, כי לא העלים עובדות כלשהן, שכן החלטות ועדות התכנון אינן חוסמות את דרכו להגשת תביעה אזרחית. כן סבור הוא שלא השתהה: עד ל"ביצוע הבור" לא היתה לו דרך לדעת האם ניתן היתר, ואם בעלי הנכס מבקשים לעשות בו שימוש. המבקש טוען כי גם נפלו פגמים קשים בהיתרים ויש מקום לבטלם.

6.         יצוין כי שני הצדדים, שניתנה להם האפשרות לעשות כן, לא הביעו התנגדות לכך שאכריע על יסוד הכתובים. כן יצוין כי המבקש עתר לכך שבית המשפט יקיים ביקור במקום - בקשה שנדחתה.

7.         לאחר שעיינתי בכתבי בי הדין ובצרופותיהם מצאתי כי דין הבקשה להידחות. אנמק בקצרה.

8.         הבקשה לוקה ב חוסר נקיון כפיים, המחייב את דחייתה. המבקש עסוק בהתכתשויות עם המשיבים ועם קודמיהם ביחס למכפילי ומשלשי החניה מזה שנים. מכפילי החניה אושרו זה מכבר חרף התנגדותו של המבקש. התנגדותו לשינוי הנוסף התקבלה, והנושא נתון לדיון בוועדת הערר. נתונים אלה הם רלבנטיים ביותר. ודוק: רשאי בעל דין לטעון כי הליכים תכנוניים אינם משליכים על זכויותיו הקנייניות ויכולתו לפנות לבית המשפט האזרחי. ברם אותו בעל דין מנוע מלהסתיר מבית המשפט את עצם קיום ההליכים התכנוניים ואת מעורבותו העמוקה בהם, ולעתור לסעדים זמניים, ודאי במעמד צד אחד (או "בהיעדר נוכחותם" של המשיבים, כהגדרת המבקש), אך גם במעמד שני הצדדים (ראו: רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות (1984) בע"מ, פ"ד מז(5) 165 (1993); רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה(2) 307 (2000)). הסתרת המידע בבקשה לסעד מן היושר די בה להביא במקרים המתאימים לדחיית הבקשה - וזה אחד מהם. יצוין עוד כי אילו היה המבקש מגלה את המידע הנדרש מראש, היתה הבקשה נדחית על אתר ובלא להטריח את המשיבים כלל בהגשת תגובה דחופה.

            הסתרת המידע מתייחסת גם לסוגיית עיתוי השיפוצים במקרקעי המשיבים ובפרט עיתוי חפירת הבור. בבקשה צוין בלאקוניות כי "לאחרונה" שופץ בנין המשיבים - מבלי לציין שהדבר החל כבר בחודש ינואר 2011. כן צוין כי "במהלך השיפוץ" נחפר הבור, מבלי לציין שזה נחפר כבר בחודש מאי 2011. נתונים אלה, לו היו מצוינים מראש, היו מקימים מכשלת שיהוי שסביר שהמבקש לא היה יכול לצלוח אותה. בבקשה לא צוינו המועדים, והקורא אותה היה יכול להתרשם כי המבקש גילה לתדהמתו לפני ימים אחדים בלבד כי פלוני חפר בור מול חלונו ומתכוון להרכיב שם מכפילי ומשלשי חניה.

9.         הבקשה לוקה אף ב שיהוי מאיין, ודאי ביחס למניעת התקנתו של הדו-חניון (התלת חניון לא אושר כלל עדיין). התקן זה אושר לפני שלוש שנים וחצי. התנגדותו של המבקש - נדחתה. הוא ודאי ידע, או יכול וצריך היה לדעת על גורל התנגדותו. החלטת ועדת הערר הפכה חלוטה. על יסוד אותה החלטה רכשו המשיבים את הנכס בממון רב, החלו בשיפוצים, ואף חפרו את הבור. הסתמכות זו היא כה משמעותית, שלא ניתן להגיע בחלוף שנים ולטעון נגד ההיתר (כאמור - בלא לציין כי כלל ניתן היתר). טענת המבקש כי לא יכול היה לדעת עם בעלת הקרקע תעשה שימוש בהיתר ותבנה את התקני החנייה - היא בלתי משכנעת.

            השתהותו של המבקש היא אף מאז תחילת חפירתו של הבור. אפילו נניח שלא ידע כי ניתן היתר. ברם תחילת חפירתו של הבור, כך נטען ואין חולק, היא במאי 2011. מאז ודאי ידע המבקש כי בדעת המשיבים להרכיב ששה מתקני דו-חניון (בהמשך כאמור שינו טעמם והחליטו שברצונם במתקנים תלת-מפלסיים). מדוע לא פנה בתביעה לבית משפט זה באותו מועד - לא נדע. שיהוי זה מצדיק במקרה דנן את דחיית הבקשה (השוו: רע"א 5240/92 חלמיש נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז (1) 45 (1992)).

            יוער כי השיהוי אינו חל באותה עוצמה ביחס למתקן התלת מפלסי, שכן אף שיש בור היכול לשמש גם למתקן מסוג זה, המתקן עצמו טרם אושר. עם זאת אין כל אפשרות לקיום דיון כאן בהבחנה שבין דו-חניון ותלת-חניון, מן הטעם שהמבקש כלל לא נדרש להבדל בין השניים אלא ניסה באופן גורף למנוע הצבתו של מתקן חניה כלשהו.

10.        ועתה - לגוף הדברים. סיכויי התובענה נחזים כנמוכים. זאת כיוון שלא ברור מדוע פנה המבקש לבית משפט זה דווקא. טענותיו של המבקש הן תכנוניות באופיין. הן נבחנו ועדיין נבחנות (ביחס למתקן התלת מפלסי) ברשויות התכנון, קרי הוועדה המקומית לתכנון ובניה. ככל שהחלטה מסוימת של ועדת הערר אינה נושאת חן בעיני המבקש, הרי שהדרך לשנותה היא בהשגה עליה כדין, לבית המשפט לעניינים מינהליים, האמון על עיקר העניינים הקשורים בהחלטות של תכנון ובניה. בית משפט השלום אינו יושב כערכאת ערעור על ועדות הערר. מכאן שכל הטענות לגבי הפגמים בהחלטותיהן של רשויות התכנון לא תוכלנה לכאורה להתברר בבית משפט זה, ובהתאם - קלושים סיכויי המבקש לקבל סעד.

11.        אף שהמבקש לא עשה זאת כדבעי, ניתן להעלות על הדעת את ההפרדה שבין הפן התכנוני של החלטות רשויות התכנון, לבין הפן הקנייני, שבו אין רשויות התכנון מוסמכות לעסוק כלל, שאז עומדת זכות לטוען לפגיעה בזכויותיו לפנות לבית המשפט האזרחי. ברם הפרדה זו ספק רב אם תסייע למבקש, ממספר טעמים.

            ראשית, הטענות שמעלה המבקש עתה, כך מתגלה מתגובת המשיבים וצרופותיה, דומות עד למאד לטענות שהוא מעלה בהתנגדויות בפני רשויות התכנון מזה שנים ארוכות. קיים קושי לטעון שאותן התנגדויות ממש הן תכנוניות וקנייניות גם יחד.

            שנית, וככל שטוען המבקש כי אין בהליכי התכנוניים כדי למנוע ממנו לפנות לבית המשפט האזרחי, הרי שככל שעסקינן במתקן הדו-חניון - יכול היה כאמור להגיש את בקשתו לפני שנים, ומכאן שוב נובעת מכשלת השיהוי (השוו: החלטתי בה"פ 54555-06-12 אלשווא נ' גריפון לבניה ופיתוח בע"מ (לא פורסם, 11.7.12)).

            שלישית, טענה ששכן גורם למטרד כלשהו היא בעלת עוצמה רבה כאשר אותו שכן אינו מתהדר באישורי רשויות התכנון; במקרה כזה יכולה תביעתו להסתמך אף על עוולה של הפרת חובה חקוקה. לעומת זאת, טענה למטרד מאבדת רבות מעוצמתה שעה שהשכן המטריד-לכאורה אוחז בהיתר כדין של רשויות התכנון, שאמורות היו זה מכבר לבחון (גם אם מן הפן התכנוני) את שאלת המטרד (השוו: החלטתי ב-ת"א 15064-07-12 גולוב נ' נגל (לא פורסם, 24.7.12)).